<h1>שבלי הלקט הקצר דין פת של גויים סימן א'</h1>
<h2>דף מ.</h2>
פת של גוים עע"ז, נראה לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ממשפחת ענוים, לא נמצא שום התר בעולם ויהיה אדם רשאי לאוכלו כשהוא בעיר במקום שפת ישראל, רק בשדה הותרה משום חיי נפש. והא דאמרינן בפסחים, בציקן של גוים ב"ר אדם ממלא כרסו מהם, יש לתרץ במקום שנהגו לאכול פת של גוים, כדאמרינן בירושלמי, במקום שנהגו מותר, ופי' ר' ישעיה, מקום שנהגו הוא מקום שאין פלטר ישראל מצוי, או יש לומר, כמו שפי' ר' חננאל כגון ישראל רואהו גם סייעו באפיית הפת. וכן ר' ישעיה פסק דדוקא בשדה שאין ישראל או בעיר שכולה גוים שם התירוה ועמעמו עליהם, פי' העלימו עיניהם חכמים והניחום בהיתרן ולא רצו למונעם, אבל בעיר באיסוריה קאי ולא התירוה, והכי אמרינן בפ' השוכר, ההוא ביתא דחיטי דנפל עליו חביתא דיין נסך, שרא להו רבא למיטחנה ולמפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל כי היכי דלא ליתי ישראל למיזבן מיניה, פי' אלמא מוכח מכאן, אעפ"י שהתירו העם את הפת וב"ד הניחום בהתירן, ולא מנעום, דווקא בשדה דלא שכיחא פת ישראל ומשום חיי נפש אבל בעיר לא, ומשום הכי התיר רבא שיעשו מהם פת וימכרוה לגוים שלא בפני ישראל ששוב אין לחוש שמא יחזרו וימכרו אותה לישראל שאין שום ישראל אוכל פת גוים בעיר. ולגיעולי גוים אין לחוש, דנותן טעם לפגם מותר. וכן מצאתי לאחד מן הגאונים שאמר, נראה בעיני שאין בפת משום גיעולי גוים, שהרי בהרבה מקומות מצינו במסכת ע"ז גיעולי גוים נותן טעם לפגם, כגון בדבש של גוים, ובמשחא שלוקא דארמאי, ובשלהי מסכת ע"ז קתני, על גבי כלים וכולן שנשתמש עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבין תני חדא אסור ותניא אידך מותר, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, והא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אלמא משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הם, וקיימא לן, נותן טעם לפגם מותר. ולא מצינו בשום מקום בגיעולי גוים שנותן טעם לשבח אלא גבי קורט של חילתית, והתם מפרש טעמא אגב חורפיה בלע, דחלתיתא מחזיא ליה שמנונית והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור, אבל משום חתנות ודאי בפת אסורה היא לכל ישראל. פעם אחת יצא רבי לשדה, והביא גוי אחד לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה וכו'. ועוד אמרו גזרו על פתן ושמנן משום יינן ויינן משום בנותיהם וכל האוכל במקום שאיפשר לו בפת של ישראל עובר על דברי חכמים, ועל תקנת דניאל, ועל אחת מי"ח תקנות הקבועות שאפילו אליהו ובית דינו אינם יכולים לבטלם ואל תהא גזירת חתנות קלה בעיניך. שהרי הם גדרו גדר גדול, שכן מצינו כשגלו ישראל לבבל לא שהו אלא שבעים שנה, ונתערבו בעמי הארצות, מפני שהיו אוכלין ושותין עמהם מפתן ומיינן, כדאמרינן אין חתנות אלא באכילה ושתיה לפיכך גזרו עליהן. אבל שמעתי כי רבותינו שבצרפת נוהגין בו התר, ואיני יודע טעמם, ולמה מפקפקין בו יותר מן היין, והלא בב"ד נגזרו שניהם, כדאמרינן, פתן ושמנן ויינם ובנותיהם, כולן מי"ח דברים שנאסרו, ואפילו דניאל ביחוד גזר על שניהם. ואפילו למאן דאמר התיר רבי את הפת, לא התירה אלא משום חיי נפש בשדה במקום שאין פת של ישראל מצויה.
